מפעלי תחנות בע"מ נ' פישל

החלטה

בפני בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור, נשוא פסק דינו של בית המשפט השלום בעפולה (כבוד השופטת תמר ניסים שי), במסגרתו נדחתה תביעת המערערת, לסילוק ידו של המשיב, (דייר מוגן) מחנות מס' 8 המצויה בתחנה המרכזית בעפולה, (להלן: "החנות"), לנטען בגין נטישת החנות.

המערערים מבקשים לצרף את תצהירו של מר דני פז, מנהל הנכסים בתחנה המרכזית עפולה, וכן תמונות אשר צולמו על ידו בחודשים אוקטובר ודצמבר 2013, מהן עולה לנטען כי החנות סגורה בתריס ברזל ונטושה.

מנגד טוען המשיב בתגובתו כי בבקשתה מאשרת המערערת למעשה , את הנטען בכתב ההגנה בהליך קמא.

לנטען, אין רלוונטיות לראיות הנוספות ואין בינן לבין התובענה ולא כלום.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, אני קובע כי דין הבקשה לדחייה.

תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") קובעת כדלהלן:

"(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.

(ב) התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את העניינים שבהם יש לצמצם את הראיות."

הלכה פסוקה היא:

"... אין בעלי הדין זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור כדרך השגרה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל מרשה בית המשפט שדן בערעור הבאת ראיה נוספת, ולעניין זה יש משקל מכריע לשאלה, אם הייתה אפשרות להגיש את הראיה בשלב הדיוני הקודם" (ראו ע"א 488/83 בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון, פ"ד לח(4) 141, בעמ' 147).

כלל נקוט הוא שיש להבחין בין ראיות להוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסק הדין עליו מערערים, לבין ראיות להוכחת עובדה שאירעה אחרי מתן פסק הדין (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה עשירית 665, 666).

בעניינינו, אין חולק כי התמונות צולמו לאחר מתן פסק הדין {אשר ניתן ביום 7.7.13 , לא הייתה מניעה לצלמן במועד הרלוונטי לכתב התביעה ולשנים הנטענות, ככל שהיה בהן כדי לסייע להוכחת התובענה ובדגש, במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה ולא אחרת.}

יש לציין כי מר דני פז, מצלם התמונות ועורך הסיורים, אף העיד בפני בית משפט קמא והוצגו תמונות אחרות, אשר לא היה בהן כדי להוכיח את הטענה בדבר נטישת החנות.

עובדה זו מחזקת בהכרח את ההנחה כי לראיות הנוספות אין כל רלוונטיות לקביעות שנפסקו בפסק הדין קמא למועדיו.

מדובר בהעלאת טענה חדשה, היוצרת עילת תביעה חדשה, נוספת כנגד המשיב, אשר אין לה מקום בערכאה כאן.

מעבר לכך, המערערת בעצמה מודה שבמועד הגשת התביעה, הפרתו של המשיב הסתכמה בהצבת מכונות שתייה וזו בלבד. (פעילות אשר מקיימת את מטרת השכירות, לפי קביעת בית משפט קמא). מכאן, הרי לא ברור מה יועיל למערערת, צירוף הראיות הנוספות.

ניכר כי המערערת מנסה, להציג "בדלת האחורית" טענה וראיה נוספת, אשר לא עלה בידה במסגרת ההליך קמא.

מדובר "במקצה שיפורים" שאין להתירו.

לא אחת נקבע, כי בית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין להגיש ראיות נוספות בערעור אם הוא סבור כי הראיה דרושה לו על מנת "לאפשר לו מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת", בין היתר, כאשר בית המשפט של ערעור רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת (ראה ע"א 6055/04, אורית לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף לב דיזינגוף ואח', [פורסם בנבו], וכן רע"א 4127/02, דוד יעקובוביץ ושות' בע"מ נ' רהיטי הפירמה ג.פ. בע"מ ואח', [פורסם בנבו]). ולא כך במקרה דנן.